ניהול סיכונים פיננסיים
ניהול סיכונים פיננסיים מהווה חלק בלתי נפרד מניהול הסיכונים בתאגיד. התחום עוסק במכלול הצעדים שעל חברה לנקוט כדי להגן על עצמה מפני סיכונים בתחום הפיננסי, ובכללם סיכוני אשראי, סיכוני שוק וסיכוני מטבע. בדומה לניהול סיכונים במובנו הכללי, גם בתחום הפיננסי נדרשת החברה להגדרת הסיכון, מדידתו ופעילות להקטנתו. חלק נכבד מהסיכונים הפיננסיים ניתן לגידור על ידי שימוש במכשירים פיננסיים מתאימים. מאחר שלכל הגנה כזו קיימת עלות, מתפקידו של מנהל הסיכונים להחליט על רמת ההגנה המתאימה.
כדוגמה לסיכונים פיננסיים ספציפיים ניתן למנות עלייה בשער הריבית או עלייה בשיעור האינפלציה (לחברה לווה), עליית מחירי חומרי גלם, ירידה בשערי מטבע חוץ (ליצואנים) ועוד.
רגולציה
הפופולריות בטיפול בנושא הסיכונים הפיננסיים בחברות/תאגידים גוברת ככל שתנודות המחירים בשוקי ההון, המט"ח, הקומודיטיס (חומרי גלם) והריבית גוברות. תנודות אלה נמדדות באמצעות סטיות תקן שהן המדד המרכזי לקביעת סיכוני שוק. ברחבי העולם קיימת בשנים האחרונות נטייה לרגולציה מוגברת בתחומי הסיכון הפיננסי של חברות. בבנקאות, ניהול סיכונים מוטמע במסגרת תקנות בזל 2. הבנקים מחויבים מכוח תקנות אלו לפיקוח על חשיפתם לסיכונים תפעוליים ופיננסיים, מעצם היותם של הבנקים גופים הנתונים לסיכונים רבים, כמעילות, פעולות בלתי חוקיות של עובדים, אך גם לסיכונים פיננסיים עד כדי חדלות פרעון. אמנת בזל 2 שנכנסה לתוקף ב-2007 והחליפה את אמנת בזל 1 נשענת על 3 אדנים (pillars):
- אדן 1 הון מזערי (לעומת אמנת בזל 1 שיפור בחישוב סיכון אשראי והוספת סיכון תפעולי) הוא כמותי וכולל את ריתוק ההון לשלשת מרכיבי הסיכון: סיכון אשראי בעיקר, סיכון שוק ולראשונה גם סיכון תפעולי.
- אדן 2 פיקוח סקירת מערכות פיקוח כוללת ואחידה (Supervisory Review Process – SRP) נותן לרגולטור תפקיד פורמלי בזיהוי וחסימת התפתחות של בעיות: באספקת בדיקה אמינה של נתוני הקלט, וזיהוי סיכונים שלא התגלו באדן 1. בנוסף מאפשר הניטור (פיקוח) התכוף התערבות מוקדמת למניעת משבר, ולבסוף לקבוע את דרישת ההון מעל 8% של בזל-1.
- אדן 3 משמעת שוק שקיפות לצורך משמעת שוק. מתמקד בשוקי ההון כמפקחים חיצוניים של הבנק. הבנק מחויב בגילוי לצורך הטיפול הרגולטורי של ההון. גילוי זה מספק מידע אודות החשיפה של הבנק ומידת הכיסוי של ההון לקהילה הפיננסית.
ניהול סיכונים בחברות הביטוח מוטמע באופן דומה במסגרת תקנות סולבנסי 2.
גם בחברות שאינן בנקאיות קיימת נטייה רגולטורית להגברת ניהול הסיכונים. בארצות הברית מחייב ה-SEC את החברות הציבוריות לדווח על סיכוני שוק ממסגרת דו"ח K-10. בישראל, בעקבות דו"ח ועדת גלאי, הנהיגה רשות ניירות ערך בשנים האחרונות חובה לדווח במסגרת דו"ח הדירקטוריון על החשיפה לסיכוני שוק ("דיווח איכותי בדבר חשיפתה של החברה לסיכוני שוק ודרכי ניהולם") וכן לנקוב בדוחו"ת הכספיים בשמו המפורש של האחראי בחברה לניהול סיכונים.
הערכת סיכונים
הערכת סיכונים היא מתודולוגיה המעריכה הסתברות של אפקט שלילי של סיכון (כימי, פיזי או אחר), בתהליך תעשייתי, בתהליך טכנולוגי או בתהליך טבעי. הסיכונים יכולים להיות מוות או מחלה, כשל בתחנת כוח גרעינית, תאונה במפעל כימי, אובדן של כסף מושקע וכדומה. באופן מסורתי, רוב הערכות הסיכונים עוסקות בהשפעה על הבריאות, בבריאות אקולוגית וברווחה כלכלית.
ההחלטה מהו אותו אפקט שלילי (ובהרחבה – זיהוי מקור הסכנה) היא ערך שיפוטי שיכולה להילקח על ידי אזרחים יודעי דבר. התהליך עצמו של הערכת הסיכונים הוא מורכב, ואפשר להיעזר במומחים מהתחום לצורך ההערכה שלו. בטבעו הוא בין-תחומי ודורש זמן סביר כדי להעריך כל מידע רלוונטי, גם במקרים של מורכבות פחותה.
אנו מבצעים הערכת סיכונים באופן יומיומי כאשר כשאנו רוצים לחצות כביש או לנהוג ברכב. אולם במקרים מורכבים יותר, הערכת סיכונים מובנית היא הכרחית כדי להפיק המלצות פעולה הגיוניות (ופעמים אף אופטימליות יותר).
